פורסם ב-TheMarker בתאריך 21.10.14 / עו”ד אייל בן ישי
כל עוד תפישת בית המשפט היא כי המומחים שמינה יכולים לכתוב חוות דעת על קולגות לעבודה בצורה אובייקטיבית מלאה, עבודתם של עורכי הדין המייצגים תובעים תישאר בבחינת “קרב עקוב מדם” – קרב במציאת המומחה המקצועי שיסכים לכתוב חוות דעת אובייקטיבית וקרב בבית המשפט מול המומחים המתמנים
כאשר מ’, בחורה בשנות ה–20 לחייה, ביקשה לעשות ניתוח פלסטי בשדיה היא פנתה לרופא בעל שם, מנתח בבית חולים גדול, שהסביר לה כי הסיכון, לכל היותר, הוא אי־סימטריה שניתנת לתיקון ופגיעה ביכולת להניק. מלאת ביטחון ברופא, תוך ההבנה כי הסיכונים האפשריים אינם בלתי הפיכים, ומוכנה לשאת בסיכון שבפגיעה ביכולת להניק, עברה מ’ את הניתוח, אבל לא ציפתה ששבועיים לאחר הניתוח תישאר עם שד מעוות ופגיעה בנשיותה.
גם ש’ נפלה קורבן לרשלנות רפואית כשעברה ניתוח פלסטי אצל מומחה, בלי שזה בדק גורמי סיכון ובלי שהמליץ על ייעוץ א.א.ג לפני הניתוח, בהתאם למגבלותיה הרפואיות. כל שהציג היה ניסיונו הרב ועבודותיו. ש’ נותרה עם מראה מעוות של אפה, פגיעה קשה לכל הדעות, אבל גם עם חסימה מלאה בלא יכולת לנשום באופן תקין למשך כל חייה.
אף שברור כי מדובר במקרים של פגיעה קשה עקב רשלנות רפואית וכי מ’ וש’ זכאיות לקבל הזדמנות למיצוי הדין בבית המשפט, ולתבוע את הרופאים המנתחים – הרי שבפועל החוק מחייב הגשת תביעה בצירוף חוות דעת רפואית של מומחה בתחום. במקרה זה, כירורגיה פלסטית.
המומחים בתחום הכירורגיה הפלסטית הם חברים באיגוד הפלסטיקאים ובעלי קשרים רבים עם קולגות בתחום הפלסטיקה. בתחום זה בולטת במיוחד “אחוות הרופאים” הרווחת בכל תחום רפואי, שכן בישראל יש קומץ מומחים המוכנים לעיין במקרה – אבל לא לכתוב חוות דעת בגין התנהלות לא תקינה של חברם.
לצורך הגשת תביעה, המקרים של מ’ וש’ הופנו לעיונם של כמה מומחים בכירורגיה פלסטית. רוב התגובות נחלקו בין ניתוק שיחה לבין הערות גנאי לעורכי הדין ופליאה “מי אני שאכתוב נגד חבר?” קושי זה בהשגת חוות דעת רפואית של מומחה, הדרושה לשם הגשת תביעה, ידוע לכל עורך דין בתחום הרשלנות הרפואית. לעומת זאת, בתי המשפט מתייחסים ל”קשר הרופאים” ולקושי בהגשת חוות דעת לבית המשפט מטעם תובעים בטענה שהבעיה הזאת “עברה מהעולם”.
בתי המשפט נוטים ליפול למקום של חוסר ידיעה מובהק בנוגע להתנהלות מאחורי הקלעים. בכל תחום רפואי קיים קומץ של מומחים שמוכן בכלל לבדוק את התיק, רובם מומחים בפנסיה או כאלה שחבריהם למקצוע “הגלו” אותם באמצעות הגשת קובלנות. מאחורי הקלעים, מומחים אחרים טוענים כי חברת הביטוח המבטחת אותם באחריות מקצועית לא מאפשרת להם להגיש חוות דעת, ויש רופאים שמציינים כי אם יכתבו חוות דעת לא יופנו אליהם מטופלים דרך הביטוחים המשלימים.
חוסר איזון בין התובעים לבין הנתבעים, המומחים הפלסטיים, בולט לא רק בשלב הגשת התביעה כי אם גם בשלבים מתקדמים של ניהול התביעה בבית המשפט, בשלב מינוי המומחים מטעם בית המשפט. במידה שיש צורך למנות מומחה מטעם בית המשפט כדי להכריע במקרה, גם כאן מדובר בקולגה של הרופא הנתבע, שאמור להכריע באופן אובייקטיבי – אבל בפועל יימנע לרוב ממתן חוות דעת שלפיה הנתבע התרשל, שכן הוא יודע כי קיימת היתכנות שבעתיד יעמוד במצבו וירצה לזכות בהגנה מחבריו.
כל עוד בתי המשפט יתייחסו לחוות הדעת בתביעות רשלנות רפואית בכלל ולתביעות בתחום הניתוחים הפלסטיים בפרט כמצב של שוויון בין הצדדים, לא יזכו תובעים ליומם בבית המשפט. מצב זה, לעמדתי, מחייב תגובה נחרצת של בתי המשפט בישראל – בבחינת שינוי התפישה בדבר המומחה הרפואי והסתכלות בפרספקטיבה רחבה על סיטואציה בעייתית זו.
כפי ששופט, גם ההוגן והאובייקטיבי מכולם, יתקשה לחוות דעת על חברו לספסל, וכפי ששופטים רבים פוסלים עצמם מלדון בתיקים שבהם מייצגים חברים שלהם, ולו רק בשל החשש למראית עין – כך גם יש להסתכל בחשדנות ובביקורת על מוסד “המומחים הממונים מטעם בית המשפט”. כל עוד תפישת בית המשפט היא כי המומחים שמינה יכולים לכתוב חוות דעת על קולגות לעבודה בצורה אובייקטיבית מלאה, עבודתם של עורכי הדין המייצגים תובעים תישאר בבחינת “קרב עקוב מדם” – קרב במציאת המומחה המקצועי שיסכים לכתוב חוות דעת אובייקטיבית וקרב בבית המשפט מול המומחים המתמנים.
