פורסם במוסף “24 שעות” של ידיעות אחרונות 21.10.09 / נעם ברקן
ליאור ארוסי, בן 22, נפל לבאר מים פתוחה וטבע למוות. דווקא הייתה פעם גדר סביב הבאר, אבל היא הוסרה בעקבות התכתשות בין קיבוץ הזורע הסמוך למנהל מקרקעי ישראל לגבי האחריות למקום. עכשיו תובעת האם פיצויים. “יש שם רשלנות שזועקת לשמים”
לבה של אהובה בן יעקב החסיר פעימה. על דלת ביתה התדפקו בשעת בוקר מוקדמת שוטרי תחנת משטרת יקנעם. בידיים רועדות פתחה את הדלת. השוטרים שבפתח, ארשת פניהם חמורת סבר, ביקשו שתכנס את ילדיה. רק אז מסרו להם את הבשורה הבלתי נתפסת: הבן הבכור, ליאור ארוסי, נפל לבאר מים סמוך לקיבוץ הזורע וטבע למוות.
“באותו לילה”, משחזרת בן יעקב בעיניים דומעות, “ליאור היה בפאב עם חבר שלו, זמר. הוא אמר לליאור “בוא יש לי מקום יפה להראות לך שבו אני יושב וכותב שירים. מקום עם השראה”. ליאור נסע איתו לשם. הם ישבו על חביות בטון שעל שפת הבאר. בשלב מסוים החבר התרחק מעט והתחיל לשיר. פתאום שמע קול של חבטה במים. הוא רץ לאחור וחיפש את ליאור. כשהתכופף לבאר ראה אותו בתוך המים, טובע”.
באותו לילה, ב- 09.09.2006, לא ידעה בן יעקב את מה שתגלה אחר כך: שהיה מי שידע שבאר “אבו זריק” מסוכנת, שקיבוץ הזורע ומנהל מקרקעי ישראל התכתשו ביניהם סביב שאלת האחריות למקום, מה שהוביל בסופו של דבר לכך שהגדרות הוסרו והמקום נותר ללא הגנה. שאת מותו של בנה היה אפשר למנוע. עכשיו, אחרי שגם המשטרה והפרקליטות משכו ידיהן מהסיפור, החליטה לתת לבית המשפט לקבוע מי אחראי למותו המיותר של בנה.
שירים מול ירח
הוא היה בן 22, משוחרר טרי מצה”ל, עם תוכניות גדולות. “ליאור למד בתיכון תל אביב, ובכסף שקיבל עם שחרורו מהצבא תכנן להשלים בגרויות”. מספרת אימו אהובה. “הוא רצה ללמוד ולהתפתח. היינו מאוד קשורים. הוא היה ילד מיוחד, הבן הבכור שלי, ועזר לי המון. כל כך קשה לאבד ילד שבקושי התחיל לחיות”.
בליל מותו בילה ארוסי בפאב וצפה בהופעה של חבר. החבר העיד אחר כך במשטרה שלא שתו הרבה באותו ערב. “כל אחד מאיתנו שתה כוסית אחת של וודקה לימון”, העיד. “סיימתי להופיע ויצאנו מהמועדון. בסביבות אחת וחצי בלילה הגענו לבאר מים שנמצאת ליד הזורע… ישבנו על שפת הבאר, על הבטונדות, אחד ליד השני, ודיברנו. אחרי בערך שתי דקות אני קמתי מהבטון, הלכתי לכיוון הגבעה שנמצאת שם ועמדתי מול הירח. כשאני עם הגב לליאור, שהמשיך לשבת באותו מקום, שמעתי כמו אבן שנופלת למים ואת רשרוש המים.
“הסתובבתי וראיתי שליאור איננו. אני ניגש לבאר ומסתכל למטה ורואה אותו שוכב עם הפנים לכיוון המים. מיד הורדתי בגדים, אבל לא סיימתי והוא שקע אל תוך הבאר. כשראיתי שאני לא מסוגל לעשות שום דבר לקחתי את הטלפון והתקשרתי 100. אמרתי להם שיש גופה של חבר שלי טובע. בהתחלה הם לא האמינו לי. התחלתי לבכות ואמרתי להם שזה רציני. כעבור עשר דקות אולי הגיע אמבולנס”.
צוותי חילוץ משו את ליאור ארוסי מהבאר. לצוות מד”א שהגיעו למקום לא נותר אלא לקבוע את מותו.
שלוש שנים אחרי, האם אהובה מתקשה להשתחרר מהתחושה שמותו של בנה היה יכול להימנע. את תחושותיה מחזקת תכתובת בין מנהל מקרקעי ישראל לקיבוץ הזורע, אליה הגיע עורך הדין של המשפחה אייל בן ישי, וממנה עולה כי לפחות שנתיים קודם לתאונה הטרגית ידעו שני הגופים על הסכנה שבמקום. בקיבוץ הזורע הגדילו לעשות והציבו במקום גדר, אלא שאז קמו נציגי המנהל וביקשו להסירה בטענה שהשטח שייך להם.
ב- 12 באוגוסט 2004 כתב מרכז המשק, גל אבריאל, לאלון זרבל, מנהל ענף פיקוח במנהל מקרקעי ישראל, בתגובה לדרישת המנהל להסיר את הגדר: “הגדרות יוסרו באם יובטח לנו שהטיפול במקום והשמירה עליו תת בצע על ידי גוף כלשהו. אין זה תנאי, ודאי לא כוחנות, זוהי דרכנו לשמור על עצמנו מפני פורעים חסרי אחריות ודרך ארץ ועל חיי עוברי אורח תמימים, אשר אינם מודעים לסכנה שבבאר עמוקה ובלתי מגודרת”.
ב- 23 באוגוסט 2004 השיב זרבל בחריפות: “השטח שבנדון אינו חלק משטחי קיבוץ הזורע ואין לקיבוץ כל זכות ו/או סמכות לתפוס השטח ולגדרו היקפית לצורך מניעת כניסה של רכבים לשטח, או כפי שטענת לצורך ניקיון ושמירה על בטיחות של העובדים במקום. לאור האמור לעיל הנכם נדרשים לפנות הגדר והשערים מיד עם קבלת מכתבי זה ולא יאוחר מ- 01.09.2004 ולהחזיר השטח למנהל כשהוא נקי מכל אדם ו/או חפץ. היה ולא תפעלו כאמור במכתבי זה, יפעל המנהל בכל הדרכים הקבועות לפניו בחוק על כל המשתמע מכך ואתם תישאו בכל ההוצאות”.
מספר ימים לאחר מכן, ב1 לספטמבר 2004 – שנתיים לפני התאונה שבה נהרג ליאור ארוסי – מסכם מרכז משק אבריאל את ההסכם שנקבע בין הצדדים: “בימים הקרובים הזורע יסיר את השערים מאזור הבאר. באחריות מנהל מקרקעי ישראל תותקן בחודשים הקרובים סבכת ברזל על גבי הבאר, זאת על מנת למנוע סכנת נפילה לבאר. מפתח אחד לסבכה יהיה ברשות מינהל מקרקעי ישראל ומפתח שני יהי ברשות הזורע. זאת על מנת לתחזק את הבאר ולדאוג כי מהלך העסקים השוטף לא ייפגע.
“החל מיום הסרת הגדרות, הזורע מסיר כל אחריות מהבאר ובכלל זה ניקיון הסביבה, חבלות ונזקים בגוף ו/או בנפש העלולות להיגרם לאנשים, מבקרים ועוברי אורח. כל תביעה או טענה בנושאים אלו תופנה ותטופל על ידי מינהל מקרקעי ישראל בתור בעל הקרקע, והזורע יהיה חף מכל קשר לכך ומכל טענה כלפיו”.
אבריאל מספר כי הקיבוץ, בתיאום עם מינהל מקרקעי ישראל, דאג להתקנתה של סבכת ברזל מעל הבאר, אלא שזו הוסרה בהמשך, כנראה על ידי גנבי ברזל.
“האשמה הזאת מצחיקה”
מיד לאחר התאונה בבאר “אבו זריק” פתחה המשטרה בחקירה. מנהל מחוז הצפון והגולן של מנהל מקרקעי ישראל, גבי ויסמן, נחקר בנובמבר 2006 בחשד לגרימת מוות ברשלנות. “האשמה הזאת מצחיקה אותי”, השיב בחקירתו. “המינהל לא מגדר נחלים, אגמים או מצוקים, ואדיות והרים.לא יעלה על הדעת כאשר אדם טובע לדוגמה בנחל, יתבעו את המנהל כי המנהל לא מגדר אתרים… אני רואה כאן סתירה בין האשמה לבין זכות הציבור להשתמש באתרי טבע”.
ויסמן אישר בחקירה כי לפני המקרה השטח גודר בגדר ושערים על ידי קיבוץ הזורע. “בסמוך אליו”, העיד,”ניתנה הנחיה של מנהל מקרקעי ישראל לפתוח את השערים לכלל הציבור… לאחר מכן הקיבוץ אטם את המקום בסבכת ברזל אשר נגנבה על ידי גנבי ברזל”.
כאשר נשאל מתי בפעם האחרונה, לפני טביעתו של ארוסי, היה במקום איש מהמנהל, השיב: “לא ידוע לי”.
למרות ההתכתבויות מעוררות השאלות, המשטרה לא מצאה לנכון לגבות את עדותו של איש המנהל אלון זרבל. גם איש מאנשי קיבוץ הזורע לא זומן למתן העדות.
באוגוסט 2007 פנתה אהובה בן יעקב לפרקליטות מחוז צפון והתבשרה כי התיק נסגר מחוסר אשמה. היא הגישה ערר על ההחלטה, ובספטמבר 2008 נמסר לה מפרקליטות המדינה: בנסיבות המקרה לא מצאנו כי מוטלת על מנהל מקרקעי ישראל חובה כלשהי לגדר את אמת המים וממילא לא ניתן לייחס למנהל מקרקעי ישראל את גרימת מותו ברשלנות של בנך”.
“כעסתי מאוד”, זועמת בן יעקב. “הילד שלי נהרג, ויש שם רשלנות שזועקת לשמיים. איך סוגרים תיק כשרואים רשלנות שחור על גבי לבן? הרי אם היו שמים מכסה לבאר או מגדרים אותה, הבן שלי לא היה נהרג. אני רוצה שהאשמים באסון יישאו באחריות”.
לאחרונה הגישה האם באמצעות עו”ד אייל בן ישי תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד מנהל מקרקעי ישראל וקיבוץ הזורע בטענה כי שני הגופים התרשלו ולא נקטו אמצעי זהירות כדי למנוע מעוברי אורח ליפול לבאר העמוקה וכי עליהם מוטלת האחריות למותו של בנה. במקביל פנה עו”ד אייל בן ישי למטה מרחב העמקים של המשטרה בבקשה לפתוח מחדש את החקירה.
“התחלתי לבדוק את המקרה ונחרדתי”, אומר עו”ד בן ישי. “כשראיתי את התכתובות בין קיבוץ הזורע לבין מנהל מקרקעי ישראל לא האמנתי למראה עיניי. לטעמי החקירה הייתה שטחית מדי ולא הגיעה לחקר האמת. המשטרה לא הגיעה לתכתובות המעידות על כך שהגורמים ידעו על הסכנה הטמונה בבאר”.
מקיבוץ הזורע נמסר בתגובה: “אנחנו מצטערים על מותו של ליאור ארוסי. עם זאת לקיבוץ אין כל נגיעה לנושא, שכן הבאר אינה שייכת לו ואינה בתחומו. כמו כן יצוין שסבכת הגנה מברזל כיסתה את פי הבאר על פי סיכום עם מנהל מקרקעי ישראל, אולם עוברי אורח נהגו לחבל בה ולחתוך אותה. הנושא נדון כעת ויתברר בבית המשפט”.
ממנהל מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: “תגובתנו תינתן בבית המשפט”.
במשטרת מרחב העמקים, שחקרה את המקרה, סירבו להשיב לשאלתנו אם התכתובת בין מנהל מקרקעי ישראל לבין קיבוץ הזורע הייתה בידיהם בעת החקירה. “התיק נסגר על ידי הפרקליטות ולא על ידי המשטרה, ולכן לא נוכל להתייחס לשאלות”, ענה רפ”ק דורון מלכה, דובר מרחב העמקים. “כל החומר ייבדק מול הפרקליטות. מי שיקבע אם התיק ייפתח מחדש או שלא זו הפרקליטות, והיא תורה לנו אם לפתוח בחקירה”.
מפרקליטות מחוז צפון נמסר: “בדקנו את חומר הראיות בתיק ומצאנו כי בנסיבות המקרה לא קיימת אחריות פלילית. על החלטת הפרקליטות המחוז הוגש ערר לפרקליטות המדינה, שאף היא בחנה את חומר הראיות ומצאה שאין אפשרות ליחס אחריות פלילית בגין האירוע הטרגי. פנייתו החדשה של בא כוח המשפחה לפתוח שוב את התיק טרם התקבלה בפרקליטות מחוז צפון. כמקובל, במידה ומדובר בחומר ראיות חדש, הפרקליטות תבחן אותו וההחלטה בתיק תתקבל בהתאם”.
ומה עלה בגורלה של הבאר? בתביעה נטען כי מיד לאחר התאונה התקין עליה מנהל מקרקעי ישראל כיסוי ברזל כדי למנוע תאונה נוספת. במקביל הושם שלט אזהרה במקום, שבו נרשם: “מדינת ישראל – הכניסה אסורה – סכנת טביעה”. בהמשך כוסה פתח הבאר בבטון ובאדמה, כך שכיום אין לה זכר. שלט האזהרה הוסר. “הנתבעים לא דאגו למנוע את התאונה על ידי נקיטת אמצעים זולים ופשוטים, כפי שננקטו לאחר התאונה, מבלי להמתין עד שייגרם נזק חמור ובלתי הפיך דוגמת זה שאירע למנוח והביא למותו”, נכתב בתביעה.
