לאחרונה ניתן פסק דין, במסגרת הליך ערעור בבית משפט העליון בעניינה של לימור דנינו (ע.א 3900/14 ל.ד. נ’ המרכז הרפואי הלל יפה).
בפסק הדין, מעבר למקרה הספציפי של לימור דנינו, ביהמ”ש דן באופן מהותי בשאלה של סיכויי החלמה וכיצד הם משפיעים וצריכים להשפיע על הפיצוי המושלם לכל מי שנפגע כתוצאה מרשלנות רפואית.
פסק הדין עסק באישה צעירה בת 27 אשר עברה ניתוח להוצאת גידול שנחשד כסרטני בבלוטת התריס, בבית חולים הילל יפה. במהלך הניתוח נכרתה האונה הימנית של בלוטת התריס ועלתה השאלה האם ניתן וצריך היה למנוע את הפגיעה באונה השמאלית של בלוטת התריס.
בית המשפט המחוזי פסק כי בית החולים התרשל בטיפול בלימור, עת שלא ביצע ניתוח של השתלה עצמית של הבלוטה השמאלית שנפגעה.
בית החולים טען כטענת נגד כי סיכויי ניתוח להשתלת עצמית עומדים על 50% בלבד.
בית המשפט המחוזי, בהתאם לטענת בית החולים, ולמרות שהכריע כי בית החולים התרשל בטיפול, פסק ללימור פיצוי של 50% בלבד מהנזק שנגרם לה, בהתאם לסיכויי ההצלחה של הניתוח, לו היה מבוצע.
אומנם המקרה של לימור אינו דומה להרבה נפגעי רשלנות רפואית אך לקביעות בפסק הדין בערעור בעליון בעניינה יש להן השלכות על מרבית נפגעי רשלנות רפואית, ובעיקר על סכומי הפיצוי שיפסקו להם.
בניגוד לקביעה של בית המשפט המחוזי כי מגיע ללימור רק 50% מסכום הפיצוי , קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה לפיה אם סיכויי ההחלמה שנגרעו גבוהים מ -50% יש לפסוק פיצוי מלא לטובת הנפגע.
במילים פשוטות – עד המקרה של לימור דינו במקרי רשלנות רפואית אחד מהמרכיבים המשמעותיים שהשפיעו על גובה הפיצוי בתיקי רשלנות רפואית היה סיכויי ההחלמה של המטופל.
ולמה?
לדוגמא אם לא הוצע למנותח ניתוח מסוג מסוים והנתבע, כלומר בית החולים ו/או הרופא היה מוכיח באמצעות ספרות רפואית שבכל מקרה סיכויי הניתוח אינם עומדים על 100% אפילו 50%, המשמעות הייתה שהמטופל, גם אם נקבע בעניינו שהרופא התרשל, הפיצוי של אותו מטופל היה נגזר מהסיכויים של הניתוח להצליח.
בדוגמא מספרית קטנה – אם ביהמ”ש היה פוסק 100,000 ₪, מכיוון שסיכוייו של הניתוח להצליח עומדים על 50%, בפועל לנפגע היה נפסק פיצוי של 50,000 ₪ בלבד.
כיום, בעקבות ההלכה החדשה של ביהמ”ש העליון, השתנו פני הדברים.
ביהמ”ש קבע והכריע כי כאשר הפגיעה בסיכוי ההחלמה עולים על 50% מהסיכוי יינתן למטופל פיצוי מלא עבור נזקו.
פסיקה זו חשובה ונוגעת כמעט לכל נפגעי רשלנות רפואית.
אחת הדוגמאות הבולטות של הפחתה, כמעט גורפת, בפיצוי לנפגע בגין סיכויי החלמה הינה במקרי רשלנות רפואית באבחון סרטן.
במקרים אלו הרשלנות באה לידי ביטוי בעיקר באיחור ועיכוב במתן טיפול רפואי לחולה סרטן.
במקרים של סרטן, סיכויי ההחלמה גדלים ככל שנעשה אבחון וטיפול במועד מוקדם יותר, ולכן בהכרח איחור משמעותו פגיעה בסיכויי החלמה, והויכוח העיקרי בפסיקת בתי המשפט נסוב סביב מידת הפגיעה בסיכויי החלמה אלו.
עד כה, בתי המשפט היו מנתחים בצורה “קרה” יחסית סיכויים אלו ומסתמכים על חוו”ד המומחים הרפואיים ומחקרים רפואיים וקובעים כי יש להפחית מגובה הפיצוי בהתאם לאחוזי סיכויי ההחלמה שנפגעו.
המשמעות הינה כי מכל פיצוי שהיו פוסקים, היה מבוצע קיזוז של הפיצוי המגיע למטופל, בהתאם לאחוז הפגיעה בסיכויי ההחלמה.
כיום, על פי ההלכה החדשה שנקבעה בעניין לימור דנינו במידה וסיכויים אלו יעמדו על מעל 50% ואף מעל מחצית מהסיכוי ההתחלתי (כלומר לדוגמא – נניח סרטן ריאות סיכויי ההחלמה גם אם מאובחן בשלב הראשוני עומדים על 40%, ונקבע כי במקרה של הנפגע הספציפי האיחור פגע ב 25% (מתוך 40% ) מסיכויי ההחלמה, עדיין אותו מטופל יהיה זכאי לפיצוי מלא, שכן נפגעו למעלה ממחצית סיכויי ההחלמה).
לדוגמא מוחשית יותר כיצד השתנו פני הדברים –
בפסק דין משנת 2011 , בעניינה של המנוחה לריסה לינדבור אשר נפטרה מסרטן ריאות אשר אובחן במאוחר קבע ביהמ”ש כי רשלנות הרופאים גרעה מסיכויי ההחלמה של המנוחה ב 47% (סיכויים שעמדו על כ- 60% במידה והייתה מאובחנת במועד).
ביהמ”ש פסק לעזבון המנוחה סכום של 773,749 ₪, אך בגין הקטנת סיכויי החלמה נפסקו לתובעת 47% מסכום זה בלבד, דהיינו בסך של 363,662 ₪.
(ת.א (ראשל”צ) 3350-07 עזבון המנוחה לריסה לינדבור ז”ל נ’ בית החולים לניאדו),
כיום, בעקבות ההלכה החדשה, לו מקרה זה היה עומד בפני ביהמ”ש עזבון המנוחה היה זכאי לקבל פיצוי מלא, ללא הפחתה בגין פגיעה בסיכויי החלמה.
לפיכך, אין ספק כי פסק הדין של בית המשפט העליון בעניינה של לימור דנינו משפר את מצבם של נפגעי רשלנות רפואית. גישה זו של בית המשפט העליון מהווה אבן דרך בשינוי הגישה של בתי המשפט ומעידה על שינוי מגמה והכרה בכך שמערכת המשפטית צריכה להטיב עם הנפגע – הניזוק, ולא עם המזיק, כלומר מי שפעל ברשלנות.
